"גני-דור" בע"מ ואח' נ' רכבת ישראל בע"מ ואח'

החלטה

לפניי שתי בקשות של נתבעת 1 בתובענה זו. בבקשה הראשונה עותרת המבקשת להורות על מחיקתה או דחייתה של התובענה על הסף ובבקשתה השנייה עותרת לחיוב התובעות בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה.

1.המשיבות 1,2, בבקשה שלפניי הינן התובעות בתביעה העיקרית (להלן:- "התובעות"). המבקשת הינה אחת הנתבעות והמשיבות 2,3- אף הן נתבעות בתובענה שלפניי.

המשיבה 3 (להלן:- "העיריה") הינה בעלת מקרקעין, אשר הושכרו למשיבה 4 (להלן:- "מושבי הנגב"). בסמוך למקרקעין אלו מצוי מאגר מי קולחין שאף הוא הועבר על ידי העיריה למושבי הנגב.

בין התובעות ובין מושבי הנגב נקשר הסכם לפיו תאפשר מושבי הנגב לתובעות לעשות שימוש במקרקעין לצרכי נוי ודשא וכן תעשנה התובעות שימוש במים שבמאגר מי הקולחין, כאשר עלויות שאיבת המים תהיינה על חשבון התובעות.

השימוש שהותר לתובעות ניתן ללא תמורה, שכן מי הקולחין לא היו מטוהרים והשימוש שנעשה על ידי התובעות סייע הן בסילוק המים, שמנע זיהום והן בשל השימוש שנעשה במקרקעין, אשר נתן שטחים ירוקים.

תוואי רכבת ישראל שהיה אמור להיסלל באיזור עבר גם בתוואי המאגר, ובנוסף, התעתדה העיריה להעביר את מי הקולחין שלה ל"מט"ש- מפעלי טיהור שופכין באר שבע". לכן הוסכם בין הצדדים, כי בהתראה של ששה חודשים מראש, תידרשנה התובעות לפנות את המקום ולהפסיק שאיבת המים מהמאגר.

התובעות קיבלו מספר הודעות על כוונת העיריה להעביר את מי הקולחין שלה, אך בפועל אלה לא הועברו. בין לבין, נעשו ניסיונות רבים מצד העיריה והחברה הכלכלית שלה, לדאוג עבור התובעות למקורות מים חלופיים.

במהלך חודש מרץ 2006, נשלחו אל התובעות הודעות מטעם החברה הכלכלית ומטעם משרד הבריאות ולפיהן אספקת המים למאגר תופסק והבריכות תתייבשנה בתוך זמן קצר, אך לטענת התובעים, לא בוצע ניתוק של המים. במקביל נעשו נסיונות לעצור את ניתוק המים, כאשר על פי הנטען, באופן חד צדדי וללא כל התראה נותק ביום 11.6.06 זרם החשמל למאגר, דבר שגרם באופן מיידי להשבתת מתקן השאיבה ואספקת המים במקרקעין.

2.בתביעתן, עותרות התובעות לחייב את הנתבעות בפיצוי בגין הנזקים שנגרמו להן עקב ניתוק המים החד צדדי והפתאומי, כאשר לטענתן, לו היתה ניתנת להן האפשרות לדעת על ניתוק המים, או לו היה מתאפשר להן להמשיך ולצרוך את המים שהיו במאגר בשעת ניתוק אספקת המים, יכולות היו להציל את הדשא אשר היה באותה עת בשלבי צמיחה שונים.

3.התביעה נגד העיריה ונגד מושבי הנגב מבוססת על התחייבויותיהן של אלו כלפי התובעות ועל העובדה שניתקו את המים באופן חד צדדי.

המבקשת- רכבת ישראל, היא זו אשר בסופו של דבר קיבלה החזקה במקרקעין לצורך סלילתם וגם לה מייחסות התובעות אחריות בהתרחשות הנזק שנגרם להן.

4.בבקשתה הראשונה שלפניי טוענת המבקשת (להלן גם:- "הרכבת"), כי התובעות לא הצביעו על עילת תביעה נגדה, כל המסכת העובדתיות שקדמה לניתוק זרם החשמל הינה מסכת עובדתית שהרכבת לא קשורה בה, לרכבת לא היתה התקשרות חוזית כלשהי עם התובעות וגם הפניה הראשונית אל הרכבת נעשתה למעלה מחודש ימים לאחר ניתוק אספקת המים, כך שגם התובעות לא ראו את הרכבת כקשורה בניתוק החשמל. עוד טוענת הרכבת, כי קיבלה את המקרקעין לאחר שזרם החשמל נותק כדין וכשסלילת המסילה נעשית על פי היתרים שניתנו כדין.

5.בתגובתן מאשרות התובעות, כי אין בפיהן עילה חוזית כנגד הרכבת, עילת התביעה נגד הרכבת הינה נזיקית והיא נוגעת בהתנהלות הרכבת תוך כדי ניתוק המים ולאחר מכן, כאשר לשיטת התובעות, יכולה היתה הרכבת לדאוג לכך שזרם החשמל יחודש על מנת למנוע הנזק שנגרם.

6.אחר ששקלתי טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות.

אין ספק, המבקשת הינה האחרונה בשרשרת החייבים כלפי התובעות, גם לכאורה. בין התובעות ובין הרכבת לא התקיימה התקשרות חוזית שקדמה לניתוק הספקת החשמל, הרכבת אף לא היתה מעורבת במגעים שנועדו לאפשר לתובעות אספקת מים חלופית וייתכן, כי גם לא ידעה על השימוש שנעשה על ידי התובעות במאגר המים ועל הנזק שנגרם להן כתוצאה מניתוקו של זרם החשמל.

ואולם, התובעות טוענות, כפי שהדבר עולה מתוך תצהיר התשובות לשאלון, כי נמסרו הודעות לרכבת בדבר הנזקים העלולים להיגרם כתוצאה מניתוק המים והחשמל. כך השיבו התובעות:

"בנוסף השמאי עמוס רגב התריע בפני נציגי רכבת ישראל לרבות מר צבי יושע- יועץ מטעם רכבת ישראל, השמאי רונן כהן מטעם הרכבת, מר זאב הבר- מנהל הפרוייקט מטעם הרכבת, על תוצאות ניתוק המים והחשמל במאגרים ואף נתקיימה פגישת עבודה בנושא."

עוד טוענות התובעת, כי הרכבת, כמי שקיבלה לחזקתה את המקרקעין, אמורה לוודא, כי עבודת הסלילה אינה גורמת לנזק למחזיקים במקרקעין ועליה לברר אפשרות לגרימת נזקים כאמור.

7.הנני סבורה, כי טענותיהן אלו של התובעות הינן טענות המצדיקות בירור עובדתי ואין מקום לדחות התביעה על הסף במקרה דנן, כאשר סעד המחיקה על הסף ינתן רק במקרים חריגים, כאשר מתוך כתב התביעה עולה כי לא קיימת עילת תביעה, גם אם יוכח, כי כל הנטען בו אמת.